רשלנות רפואת מהלך טיפולים בפעילות יתר של בלוטת התריס
בלוטת התריס (בלוטת התירואיד, בלוטת המגן) ממוקמת בקדמת הצוואר ותפקידה להפריש הורמונים המועברים באמצעות הדם לכל רקמות הגוף. הורמונים אלו משפיעים על חילוף החומרים, כמו גם על תפקוד איברים רבים, כגון המוח, הלב והשרירים.
יתר פעילות של בלוטת התריס, היפרתירואידיזם, הוא מצב הנובע מהפרשה ביתר של הורמוני התריס. כתוצאה מכך, חלה עליה בקצב חילוף החומרים בגוף. מצב זה שכיח יותר בקרב נשים צעירות או חולים מעל גיל 60.
קיימים מספר גורמים בגינם עלולה להתפתח פעילות יתר של בלוטת התריס:
- מחלת גרייבס – מחלה אוטואימונית בה נוגדני הגוף גורמים לייצור עודף של הורמונים. זוהי הסיבה השכיחה ביותר להיפרתירואידיזם. הגורם למחלה אינו ידוע, אך היא מופיעה יותר בנשים, עוברת במשפחה והסיכויים לחלות בה עולים בקרב מעשנים.
- קשריות שפירות בבלוטה המפרישות עודף הורמונים – מופיעות בעיקר מעל גיל 60
- גידול שפיר בבלוטת התריס
- צריכה מוגברת של יוד בתזונה (שכן הורמוני התירואיד מיוצרים מיוד)
- תרופות מסויימות המכילות יוד – לדוגמא, אמיודורון, תרופה להסדרת קצב הלב.
- תירואידיטיס – דלקת בבלוטת התריס
- גידול שפיר ביתרת המוח, האזור במוח המבקר את פעילות בלוטת התריס.
- גידול ממאיר בבלוטת התריס
רשלנות רפואת פעילות יתר של בלוטת התריס
התסמינים האופייניים להיפרתירואידיזם:
- אי סבילות לחום
- עצבנות
- תאבון מוגבר
- ירידה במשקל ללא תלות בכמות הקלוריות הנצרכת
- הזעה
- עייפות
- פעולות מעיים תכופות
- דפיקות לב מואצות
- קשיי ריכוז וזכרון לטווח קצר
- הפרעות בוסת
- חולשת שרירים
- קוצר נשימה
- שיתוק פתאומי
- שיער דק
- רעד
- הפרעות ראיה
- סחרחורות
אבחנת יתר פעילות של בלוטת התריס מתבצעת באמצעות בדיקת דם פשוטה. רמת הורמון TSH נמוכה ורמות גבוהות של ההורמונים T3 ו-T4 יעידו על היפרתירואידיזם. בכדי לאבחן את הסיבה לכך יש לבצע בירור מקיף הכולל את השלבים הבאים:
- בירור היסטוריה רפואית ומשפחתית.
- בדיקה גופנית לגילוי סימפטומים אופייניים ליתר פעילות של בלוטת התריס
- מיפוי בלוטת התריס באמצעות חומר רדיואקטיבי אשר ידגים את האזור הספציפי בה מתרחשת פעילות היתר.
ההחלטה על אופן הטיפול בפעילות יתר של בלוטת התריס תלויה במספר פרמטרים, כגון חומרת המחלה, גיל החולה, גודל בלוטת התריס, מחלות רקע ועוד. מטרת הטיפול היא הפחתת עודף הורמוני התריס בגוף. קיימות מספר אפשרויות לשם כך:
- תרופות אנטי-תירואיד –גורמות להפסקת ייצור היתר של ההורמונים.
- תרופות מקבוצת חסמי הבטא – אינן מטפלות בשורש הבעיה, אך מפחיתות את התסמינים כפי שפורטו לעיל.
- יוד רדיואקטיבי – טיפול הניתן כקפסולה לבליעה או כחומר לשתיה. מטרתו לפגוע בבלוטת התריס על מנת להוריד את רמת ההורמונים המופקת על ידה.
- כריתת בלוטת התירואיד.
עילות אפשריות לתביעה בגין רשלנות רפואית במקרה של פעילות יתר של בלוטת התריס:
- אי הפניה לבדיקות האבחון המתאימות בהופעת תסמינים מחשידים
- פענוח שגוי של הבדיקות
- הליכים רפואיים אשר פגעו בפעילות בלוטת התריס
- העדר טיפול אשר גרם לסיבוכים נוספים
- רשלנות רפואית הקשורה בטיפול:
- מעקב רשלני אחר תופעות הלוואי של החולים המקבלים טיפול תרופתי
- גרימת נזק שהיה ניתן למנוע במהלך הליך ניתוחי – לדוגמא, פגיעה במיתרי הקול בעקבות ניתוח להסרת בלוטת התריס.
במידה וקיים חשש לרשלנות רפואית באבחון פעילות יתר של בלוטת התריס או בטיפולה, יש לפנות לעורך דין המתמחה בתביעות של רשלנות רפואית. המידע הרפואי הרלוונטי יוצג לרופא מומחה לחוות דעת שניה. במידה ויקבע כי אכן הייתה רשלנות רפואית, תוגש תביעה לבית המשפט. סכום הפיצויים נקבע לפי מידת הנזק שנגרם בעקבות האבחון או הטיפול הרשלני ויכול להגיע לסכומים גבוהים.
